פרק ג'

מה קדם להסכם?

·        1967- מלחמת ששת הימים.

·        1973- מלחמת יום הכיפורים.

הימים שאחרי מלחמת ששת הימים:

כפי שכבר הזכרתי בעבודתי, ישראל התאהבה בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ונקטה במספר צעדים.

סיפוח מזרח ירושלים נועד לבטא עמדה ישראלית מתונה וצנועה בציפיותיה.

גישת ישראל הייתה כי כל הסיפוחים (השטחים שסופחו לה במלחמה), נתונים למשא ומתן, מלבד מזרח ירושלים. עובדה שפגעה מאוד בעולם הערבי, אשר לא קם ממנו מנהיג אחד שהיה מוכן להצעה זו. מדינת ישראל קבעה עובדות מוגמרות, חד צדדיות, אשר היקשו על חיפוש דרך למשא ומתן עם העולם הערבי. כך הפכה ירושלים לסוגייה הקשה ביותר בדרך למשא ומתן.

בסיפוח ירושלים נגעה ישראל בנקודה הרגישה ביותר לעולם הנוצרי והמוסלמי.

ישראל התעלמה מתהליכים דמוגרפיים:

הריבוי של האוכלוסייה הערבית הוא מן הגבוהים בעולם. ישראל לא אפשרה לפלסטינים להגר אל מחוץ לשטחים. זה הביא לגל יציאה מוגבל של האוכלוסייה הפלסטינית וכך לריבוי של כ-3 מליון פלסטינים (במקום 1.2 מליון פלסטינים שחיו בשטחים, עלה מספרם ל-4 מליון פלסטינים, שנת 2002), אם ישראל הייתה נותנת לפלסטינים להגר, אולי, המצב היום היה שונה. דבר זה גרם, בשלבים מאוחרים יותר לישראל, וויתורים כואבים בהסכמי השלום עם העולם הערבי.

ההתנחלויות:

ההתנחלויות לא תרמו לשינוי הגישה או להשלמה פלסטינית עם המציאות החדשה. עובדות אלה העמיקו את משקעי האיבה בין ארצות ערב לישראל, ותרמו למאבק הפוליטי האלים ולהחרפה בתדמיתה של ישראל בעולם הערבי.

מדינת ישראל לא הפיקה לקחים ולא אימצה מסקנות, המנהיגות לא חזתה תנועות פלסטיניות אשר תלחמנה ב"כיבוש הישראלי". כתוצאה מפעולות החבלה בשטחים ובגבולות הוחרפו היחסים בין ארצות ערב לישראל.

הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים:

תוצאות המלחמה הן משמעותיות, לא פחות מתוצאות מלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים (שנולדה מתוצאות מלחמת ששת הימים), הבינו המצרים כי לא יצליחו להכניע את ישראל במערכה הצבאית. הציבור הישראלי והמצרי כבר היה בשל להחלטות גורליות ולוויתורים כואבים. המלחמות הללו גרמו לאבדות כבדות לשני הצדדים וגרמו להם להבין שניצחון בשדה הקרב לא יוביל לשקט לטווח ארוך, ניצחון בזירה המדינית הוא שיוביל לשקט.

ישראל נחלה ניצחון צבאי מוחץ, אך הפסידה בזירה המדינית רבות. בשני הצדדים הכלכלה והתיירות נפגעו, מה שגרם לשני הצדדים לרצות שקט כדי להתפנות ולטפל בבעיות הפנימיות בחברה.

לאחר שהכריז סאדאת על פתיחת תעלת סואץ לשיט בינלאומי, הבינה ישראל כי מצרים מנסה לקשור קשרים דפלומטיים עם ישראל.

סאדאת יזם ביקור בישראל וביקורו הדרמטי הפתיע רבים.

סאדאת ביטא את נכונותה של מצרים לשלם את המחיר, הוא השלים עם קיומה של מדינת ישראל והבין שהם לא יוכלו להשמידה.

סאדאת: "כן להכרה, כן למשא ומתן וכן לשלום עם ישראל!"

סאדאת, גאון בפסיכולוגית, עמים השפיע על הציבור בישראל, בנאומו בירושלים, בכנסת. הוא עקף את המנהיגות הישראלית ודיבר אל לב הציבור הישראלי.

סאדאת היציב שני תנאים למשא ומתן:

א.    נסיגה ישראלית מוחלטת לגבול הבינלאומי שקבע המנדט הבריטי, כלומר נסיגה מוחלטת מהשטחים שכבשה ישראל ובעיקר נסיגה מכל שטח מדבר סיני.

ב.     דרישה לניסוח הסכם שיוכל לשמש כהסכם כולל ומלא בין ישראל לבין כל ארצות ערב ובעיקר בין ישראל לפלסטינים.

ישראל לא הבינה מה היא עמדתו האסטרטגית של סאדאת. ההערכה הייתה כי מצרים שונה מארצות ערב האחרות ואחרי חתימת הסכם שלום, ישראל תוכל לפעול כרצונה בכל החזיתות האחרות ללא התערבות מצרים. אך ישראל טעתה, מצרים לא יכלה לוותר על מעמדה כמעצמה הערבית העיקרית (זו אחת הסיבות לשלום הקר בין ישראל למצרים).

לאחר חתימת הסכם השלום, מצרים ניסתה להתערב רבות, בניסיונות ישראל לפתוח ערוצי תקשורת עם מדינות ערב אחרות ומצאה עצמה מתווכחת עם ישראל ומגינה על ארצות ערב, וזאת בעיקר בנוגע לוויתורים כואבים שישראל הייתה צריכה לעשות.

הסכם קמפ דיויד

בשנת 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים.

נשיא מצרים, אנואר סאדאת, הוא המנהיג הערבי הראשון העושה שלום עם ישראל. כחלק מהסכם השלום, ישראל נסוגה מחצי האי סיני.

בשנת 1977 עלתה בפעם הראשונה מפלגת  הליכוד לשלטון בראשותו של מנחם בגין.

באותה שנה, ב-19 בנובמבר 1977, נחת בנמל התעופה בן גוריון, מטוסו של אנואר סאדאת. זמן קצר לפני כן, הוא הכריז בבית הנבחרים המצרי על רצונו בשלום ועל נכונות להגיע אפילו לירושלים. בעקבות ביקורו נפתח משא ומתן לשלום בין ישראל למצרים. ארגוני מחבלים ניסו לחבל בתהליך השלום. הפיגוע הקטלני בשנה זו נערך ב-11 במארס. חוליה שמנתה 13 מחבלים, חדרה דרך חוף הים לכביש החוף, סמוך למעגן מיכאל. חלק מאנשיה השתלטו על אוטובוס והחלו להרוג ללא אבחנה. בצומת הקאנטרי קלאב, נעצר האוטובוס ע"י כוחות הביטחון. התפתח קרב ירי עקוב מדם, במהלכו עלה האוטובוס באש, 35 ישראלים נהרגו ו-70 נפצעו. תשעה מהמחבלים נהרגו ושניים נתפסו.

והמפגש בקמפ דיויד בא לאחר כמה חודשים של מבוי סתום בתהליך השלום.

ב-18 בספטמבר חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, "מסגרת לכריתת שלום בין מצרים לבין ישראל" ו"מסגרת לשלום במזרח התיכון". עיקרי ההסכם הראשון: נכונות לכרות חוזה שלום, נסיגת ישראל מסיני, פינוי כל היישובים, מעבר חופשי לאניות ישראליות בתעלת סואץ והסדרי נסיגה. ההסכם הראשון עסק בתהליכים המדיניים בין שתי המדינות (ישראל ומצרים), אשר אחריהם יבואו הסכמים דומים בין ישראל לירדן, סוריה ולבנון.

בהסכם השני סוכם על מתן אוטונומיה מלאה לפלסטינים בתוך חמש שנים ואחריו יבוא הסדר קבע עם הפלסטינים. ההסכם השני עסק בגדה המערבית ורצועת עזה. ישראל הייתה צריכה לסגת מכל שטח סיני. אחרי ההסכם עם מצרים יבואו הסכמים אחרים עם שאר ארצות ערב, שיתבססו על יחסים נורמליים הכוללים הכרה ויחסים דפלומטיים, כלכליים וחברתיים. למצרים היה חשוב ליצור חיבור בין ההסכמים הנוגעים לשטחים  ובין תהליך השלום בינה לבין ישראל, כדי למנוע האשמות בדבר הליכתה לשלום נפרד והזנחת העניין הפלסטיני.

דאגתה העיקרית של ישראל הייתה, לא להראות כמוותרת על הזכות לריבונות ביהודה, שומרון ורצועת עזה.

ישראל הסכימה שירדן תהיה מעורבת באופן פעיל בתקופת המעבר באזור שבו תחול האוטונומיה.

מנחם בגין הצהיר כי ירושלים לא תחולק ותישאר בירת ישראל וסאדאת הצהיר שירושלים המזרחית הנה חלק מהגדה המערבית אשר יש להחזירה לריבונות ערבית. הסכמי קמפ דיויד זכו לתמיכת הציבור הישראלי והמצרי ואושרו בכנסת (84 בעד, 19 נגד ו-17 נמנעו).

על הסכם היסטורי זה קיבלו ב-10 בדצמבר בגין וסאדאת את פרס נובל לשלום. כעבור כשנה וחצי מביקורו של סאדאת, ב-26

במארס 1979, נחתם בבית הלבן בוושינגטון חוזה השלום בין ישראל למצרים.

לסיכום

בפרק זה עסקתי בקשר שבין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים לבין הסכם השלום עם מצרים, קמפ דיויד, ובהסכם השלום, עצמו.

בציבור המצרי קמו מתנגדים נגד שלום עם ישראל, טענו כי ישראל המבודדת תגרום למצרים להפוך למבודדת גם וזאת אם תחתום אתה על הסכם שלום. וכך היה ארצות ערב החרימו את מצרים ונתקו את כל הקשרים הדפלומטיים שהיו להם עמה.

להסכם שנחתם היו ארבע השלכות:

·        מעשיו של נשיא מצרים ביטלו את החרם הערבי על ישראל. הוא פרץ את החומה שהפרידה בין ארצות ערב לישראל.

·        התבטלה האופציה של הרכבת קואליציית מלחמה ערבית כנגד ישראל.

·        החלו שואלים בצד הערבי באילו תנאים ואל איזה הישג מדיני מול ישראל יוכלו להגיע.

·        התפתחויות אלה דחפו את ארצות ערב להצטייד בנשק להשמדה המונית במשולב עם טילי קרקע-קרקע כאמצעי העיקרי לשיגור נשק. מדינות ערב החלו בניסיונות להשגת נשק בלתי קונבציונלי.

טעויות שעשו הצדדים:

·        ישראל לא העריכה את משמעות התקדים שיצרה בהסכמיה לנסיגה ישראלית מוחלטת וחזרה לגבולות הבינלאומיים. ישראל לא העריכה כי מדינות ערב אחרות יצטרפו למהלך ולכן הבטיחה שתחזור לגבולות הבינלאומיים, אך טעתה בהערכתה. אז נאלצה ישראל להיכנס למשא ומתן כולל עם מדינות ערב ולא יכלה לסגת מהבטחתה וכך הצטרכה ותצטרך ישראל לדון עם ארצות ערב על וויתורים על שטחים וחזרה לגבולות הבינלאומיים. אם ישראל לא הייתה מבטיחה הבטחות, אולי הוויתורים היו פחות כואבים.

·        עוד תקדים שעשתה ישראל:

ישראל הסכימה לפנות את ההתנחלויות הישראליות מסיני ואת המתקנים הצה"ליים מן השטח ומימשה את ההחלטה עד תומה. יש להניח שבעקבות זאת הסורים והפלסטינים ינהלו משא ומתן דומה בשל תקדימים ישראליים קודמים וכך תצטרך ישראל לפנות את כל ההתנחלויות והמתקנים.

·        היוזמה המצרית התקבלה בחרם ערבי כולל.

כל מדינות ערב גינו את מצרים, ניתקו אתה את הקשרים הדפלומטיים והחליטו להחרימה. מצרים לא הלכה למהלך מאוחד עם ארצות ערב האחרות, היא לא התמהמה וחיכתה שהם ישנו את דעתם.

·        כפי שכבר הזכרתי בעבודתי לאחר מלחמת ששת הימים היו לישראל שלוש חלופות:

א.    וויתור על שטחים, קריא קביעת קווי תיחום חדשים ושונים מגבולות ה"קו הירוק" בין ישראל לממלכת ירדן.

ב.     חלוקה של ארץ ישראל, בין ישראל לישות פלסטינית.

ג.       לא לוותר על שטחים כלל.

ישראל התמהמה ולא החליטה מיידית על אחת מהחלופות וכך המצב החריף והפלסטינים החלו להילחם בכיבוש. בגלל שישראל לא החליטה, המצב הדרדר ורק הסלים והזמן הוחמץ.

בעיה עיקרית נוצרה בערוץ הפלסטיני:

בערוץ זה נקבעה מסגרת ברורה למדי בהסכמי קמפ דיויד, בה הצדדים התחייבו ללכת. להצטרפות הפלסטינית לשיחות האוטונומיה היו השלכות חשובות יותר משאלת הזמן שהוחמץ:

לו קבלו הפלסטינים את תכנית האוטונומיה, אפילו במתכונתה המצומצמת היו נמנעים ממבצע התנחלויות מסיבי ביהודה ושומרון ואז הייתה גם נמנעת התקוממות פלסטינית עממית, קריא האינתיפאדה. הפלסטינים טעו כאשר השיבו בסירוב.

אי אפשר להגיד שמלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הביאו רק רע למדינת ישראל, הם הניבו גם פרות:

א.    מרחב התראה (השטחים שכבשה העניקו לה מרחב התראה).

ב.     ניצחונות צבאיים.

ג.       העולם הערבי הבין כי לא ניתן להשמיד את מדינת ישראל.

ד.     הסכם שלום עם מצרים, קמפ דיויד.

ה.    הסכם השלום עם ירדן.

הסכם השלום עם מצרים, קמפ דיויד התפתח אחרי המלחמות: ששת הימים ויום הכיפורים. העולם הערבי הכיר בקיומה של מדינת ישראל. מצרים, המעצמה העיקרית מבין ארצות ערב הבינה כי לא ניתן להשמיד את מדינת ישראל.

מצרים החליטה לפתוח בקרב חדש- בזירה המדינית.

המצרים טענו כי כוונותיהם הן לשלום וישראל, כמובן, פתחה את הדלתות לדיונים.

כך, בקמפ דיויד נחתם הסכם השלום בין הצדדים, שאנו מודים עליו עד היום.

מקורות:

א.    אינציקלופדית "אביב".

ב.     הספרייה הוירטואלית של מט"ח

www.cet.ac.il/netlib

ג.       בית ההוצאה הירושלמי ובית ההוצאה כתר, האתר של הכנסת

www.knesset.gov.il

ד.     צבא ההגנה לישראל- האתר הרשמי של צה"ל

www.idf.il

ה.    7 מלחמות, 7 נקודות מפנה

www.kba.org.il/mifne/articles/26_gazit_230699.htm

ו.       פרויקט של בית הספר, "אורט":

נריה, יובל. "אש".

שחם, דויד. "ישראל 40 השנים".

שיף, זאב והבר, איתן . "לקסיקון לבטחון ישראל".

שמעוני, יעקב ואביתר לוין. "לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה העשרים".

www.ort.org.il/year/kipur